<h1>ספר התרומות שער נ' חלק ד'</h1>
<h2>דף כב:</h2>
ובתשובה לגאון אם הרשה את עבדו הרשאה היא, כדתניא [גיטין נ"ב ע"א] אין עושין אפטרופסין נשים ועבדים, ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו. ובתשובה להרי"ף ז"ל [סימן רפ"ג] הרשאה יצאה לפנינו וכתוב בה זיל סב ואפיק לנפשך והיו שם קצת מן התלמידים שאמרו הרשאה זו בטלה לפי שאין בה דון וזכי. כיון והשיב, שכתב בה סב סב וזכי חדא מילתא נינהו, אבל משום דבר אחר היא נבטלת שאין בה דון, אלא כיון שעייננו ומצאנו שכתוב בה כל דמתענית מן דינא עלאי בין לזכות ובין לחובה הרי זה עומד במקום דון והרשאתו קיימת, ע"כ. ואתשיל מקמיה דרבינו שרירא בענין הרשאה דלא כתיב בה כל מאי דמתענית מן דינא עלאי [הדר], והשיב שאין על בעל הדין שעליו ההרשאה הזאת עסק דברים, ואין בלשון זה פוגם את השטר, וכ"ש שאין יכול לומר לאו בעל דברים דידי את אלא שבין המורשה והמרשה ספק בכך אי מפקינן מיניה אם לאו. וכתב הרי"ף ז"ל בתשובותיו [סימן קכ"ג] מה שסומכין על דברי נהרדעי דלא כתבינן אמטלטלי דכפריה, לא תימא דכפריה ולא כפריה על הכתיבה הוא חוזר אבל אי כפריה לאחר כתיבה מפקינן בההיא אורכתא, אלא תדע דלא דיינינן לה כל עיקר, כיון דכפר בו או קודם כתיבה או אחר כתיבה. ואפילו כפר במקצת והודה לו במקצת אין לו להשביעו על מאי דכפר ביה. ולא עוד אלא אף מה שהודה לו אין נותן, משום שאומר לו הנתבע אורכתא זו כיון שכפרתי במקצתה בטלה היא, ואפילו מה שהודיתי איני נותן לך דלאו בעל דברים דידי את. ואם הרשה אותו למכור לו שדהו או מטלטלין אין צריך לארבע אמות קרקע ולא דון וזכה לנפשך, שהרי מינהו שליח ואמר לו מכור אותו. אבל אם אמר לו דון עם פלוני זה היא הרשאה שצריך בזה כל צרכה שכתבנו. והנה לא השוה הראב"ד ז"ל [תמים דעים סימן רי"ז] עמו במה שכתב דאפילו כפריה לאחר כתיבה לא דיינינן בה כל עיקר, שמאחר שהקנה לו הקנאה גמורה וקנה זה מה שקנה לו, שהרי היה מודה הנפקד באותה שעה, היאך יכול זה לבטל הקנאתו של זה בכפירתו. כלל הדברים על כל דבר אדם יכול להרשות חברו במשפט הקנאתו הראויה לו, חוץ מן הממון שהנתבע כופר עליו בשעת הקנאתו של זה, ואפילו חזר והודה לו אין הרשאתו הרשאה, לפי שלא קנאו זה, אבל מ"מ שליח הוי ואי מסר לידיה מפטר מאונסין. ואפילו לא כתב ליה בהרשאה זיל דון והנפק לנפשך שליח מיהת הוי, דלא גרע משליח שעשאו בעדים, ע"כ. גם כתב הראב"י ז"ל דלא כתבינן אורכתא [אלא] שלא יהא כל אחד ואחד מוליך מעות חברו למדינת הים ויושב לו לכך עשו תקנה להחזיר ממון לבעליו ויוציא ממנו בעל כרחו. ונהגו נמי האי תקנתא אפילו היכא דכפריה כדי שלא ירגיל אדם לכפור ממון חברו ולא יתננו לשלוחו. ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בבעל חוב הנפרע שלא בפני לוה ולא חיישינן לשובר, כדאיתא בכתובות [פ"ח ע"א], ולכך נהגו דאפילו בדכפריה יכול המורשה להשביעו אם מודה מקצת טענה הוא שאין יכול להפכה, או שאר שבועות של תורה כגון עד אחד וד' שומרין ודר' חייא קמיתא. אבל אם המורשה תובעו וזה אומר פרעתי או להד"מ שב"ד מחייבין לנתבע שבועת הסת אם ירצה הנתבע לפטור את עצמו בשבועת היסת מוטב, ואם רצה להפכה על בעל דינו זה המורשה אינו יכול לישבע במקום בעל דין, אלא ב"ד של אותו מקום שידון המורשה עם הנתבע ישלחו כתבם לב"ד שבמקום הבעל דין ויחרימו עליו. ואם על פי החרם יאמר שזה הנתבע חייב לו הממון זה אחר כן יפרענו הנתבע למורשה על זה. וזה טופס ההרשאה שכתב הראב"י ז"ל, יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה וכו' מחמת שהקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי ואגבן הרשיתיו לתובע לפלוני בן פלוני מאה דינרים שחייב לי, ויהא ידו כידי וזכותו כזכותי וליזיל ולידון ולזכי וליפוק לנפשיה, ויהא רשאי להשביעו ולהחרימו ולקבוע לו זמן, ולא יהא כח לומר לך פלוני זה שמחייבים לו לאו בעל דברים דידי את אלא יהא רשאי זה להוציאם מידו בעל כרחו לדון ולהנפוקי לנפשיה, וכל מה שיעינו עליו מן הדין בין בזכות בין לחובה מקובל ומרוצה עלי, ואחר שיתן פלוני זה לידו אלו המאה דינרין הריני כאלו קבלתים ויהא פטור מכל אונס ואחריות וחומרא וכו', ע"כ. ואיכא מאן דאמר כל אורכתא דכתיב בה זיל דון והנפק לנפשך בין במלוה בשטר בין ע"פ בין כפירה בין לא כפירה, בכולהו מהני, מידי דהוה אאנטלר שממנין טוען לטעון ומפטר הלוה או הנפקד אם מסרם לו אם נאנס. וסבירא ליה דכל מי שאומר שאין בידו כח לכופו ואע"פ דכתב ביה זיל דון לאו מילתא היא, דכולהו בעל כרחו נינהו, כההיא דאמרינן בכתובות [צ"ה ע"א] דהוה כתיב בה ניסן סתמא וכו'. והרבה הארכנו בקושיות הראשונות ובראיות בספרי הנקרא זכרונות פרק הגוזל קמא ומאן דלא סגי ליה הכא ליעיין התם.
